פעמיים חצי

30 בדצמבר, 2008

עזה, אשדוד, ומה שביניהן

עניין בסיסי וידוע הוא לכל בר דעת, שקולו של הקיצוני, הניצי, המילטנט, נשמע חזק מקולו של המתון.
גם בימים טרופים אלו, בהם נשמעים, בעיקר בבלוגספירה, קולותים של המתונים בצורה ברורה, נהירה, ובלתי ניתנת להתעלמות, קולם של הקיצוניים חד יותר.

ואני?

האם אני במחנה הזה, או במשנהו?

איני יודע.
כנראה שלא בשניהם.

אני נגד לחימה ושפיכת דמים, אבל מכיר בזה שלפעמים הכרחית היא.

האם אני בעד המערכה הזו, או נגדה?

תלוי בתוצאותיה.

אם תביא להפיכתו של שלטון החמאס ללגיטימי - שלטון מדוכא בכוח הזרוע בעיניי האירופאים, שלטון גיבור לוחם בעיניי ערביי העולם, שלטון שעשוי להביא לרגיעה בעיני האמריקאים - מערכה בזויה זו תהיה בעיניי.
אבל אם תביא לשקט, אפילו לשנה אחת של שקט, שבמהלכה החמאס עדיין יהיה “ציר רשע”, שלטון טרור, ארגון בלתי לגיטימי, אני בעדה (ככל שניתן להיות בעד שפיכות דמים - הרי בכ”ז, גם במערכות צודקות, חשובות, ומוצלחות, דם מיותר נשפך).

לכל מי שיטען שבשנת שקט אחת הפלסטינים ישפרו את טיליהם כדי שיגיעו לתל אביב וירושלים אוכל להגיד רק דבר אחד.
אם זה יכול לקרות בשנה של שקט, זה יכול לקרות תוך שנה וחצי, או שנתיים של לחימה. היום הזה יגיע כך, או כך. ובזמן לחימה, יהרגו אנשים. משני הצדדים.

אני מעדיף להגיע לאותו יום אחרי תקופת שקט.

לפי מודל לבנון. שש שנות שקט, ובסופן לחימה, שהביאה לעוד שקט.

הלחימה ההיא נוהלה בצורה מחפירה, ולפניה נוהלו ענייני המדינה בצורה מחפירה לא פחות, ולכן היא לא הייתה מערכה מוצלחת בצורה מוחצת.

כולי תקווה שהפעם זה יהיה שונה.

נכתב בתגובה ל- http://nunes.blogli.co.il/archives/155/trackback.

מאת The Guinness Bartender ב-30 בדצמבר, 2008, נושאים: כללי, פוליטיקה, צבא, צה"ל
יש 6 תגובות לפוסט

23 בדצמבר, 2008

פסיכולוגיה המונית

בשבוע שעבר, היה לי ראיון (אחד מכמה… ) בחברה ברוטשילד.

קבענו לשעה מסויימת, ואז הזזנו, ולבסוף הזזנו בחזרה, ואז כבר נסעתי במונית.

עליתי למונית, והנהג ואני התחלנו לדבר.

דבר הוביל לדבר, משפט אחד למשנהו, וקיפצנו בין נושאים, עד שהוא התחיל לספר לי על אחותו.

הנהג, שצעיר מאבא שלי בשנתיים בערך, סיפר לי שאחותו והוא בדיונים משפטיים עכשיו, כי היא תובעת אותו על עשרים אלף דולר.

אמו נפטרה, ובהיעדר צוואה הירושה הייתה אמורה להתחלק באופן שווה בין שניהם.

אלא שאחותו טוענת שאמא שלהם הבטיחה לה בע”פ על ערש דווי את מלוא הכסף, ושאחיה יודע את זה.

“אני לא נלחם איתה על הכסף,” הוא אמר לי, “הכסף לא מעניין אותי. אני נלחם על זה שאני הבן של ההורים שלי. שזו זכות מולדת שהיא לא יכולה לקחת ממני”.

המשיך וסיפר על אשתו, וכמה שהיא מוצלחת ומקסימה, וכמה שהתמזל מזלו בנישואין, אבל אשתו ואחותו לא מסתדרות, ואף פעם לא הסתדרו. סיפר על זה שאחותו גרושה, ובודדה, ועל כך שאין לה חברים, מלבד חברים שלו שמוכנים לסבול גם אותה לפעמים.

“זה מקנאה שהיא עושה לי את זה,” אומר לי, “מקנאה”.

המשיך וסיפר.

“על כסף אמא שלי דיברה לפני  שהיא מתה? על כסף??” הוא שואל אותי. “הרי לפני שהיא מתה היא בכתה, והתנצלה בפניי על זה שבזמן הצנע לא היה לה בשר בשביל להאכיל אותנו. שהכי טוב שהיא יכלה לעשות זה לקנות דגים בשוק השחור. וכמה היא מצטערת שהיינו צריכים לאכול דגים במקום בשר. לך תסביר לה שמסעדות דגים הן הכי נחשבות והכי יקרות. היא לא תבין. מתנצלת, ובוכה. לפני שהיא מתה, היא ליטפה אותי, ומשכה לי את הבלורית אחורה,” הוא מושך את הבלורית שלו בשביל להראות לי שיש לו קו שיער משולש במרכז המצח, “ואמרה אתה ילד שלי. ילד יפה שלי. יש לנו את אותו הסימן”.

“במזרח קוראים לזה ‘משולש של אנשים יפים’. יש שם אנשים שעושים השתלות שיער בשביל המשולש הזה” אני מספר לו.

הוא מחייך, חצי גאה.

רגע של שתיקה.

הוא בוכה, “על זה שאכלתי דגים בצנע היא התנצלה, ואחותי מדברת על כסף? בגלל זה אני נלחם איתה. לא בגלל הכסף. בגלל מה שהיא עושה מההורים שלי. אבא שלי היה עורך דין בהונגריה. שלחו אותו למחנות עבודה, הוא עבד עם פטיש אוויר. כשהם הגיעו לארץ, הוא לא הסתדר עם העברית, אז הוא עבד גם פה עם פטיש אוויר. זה מה שהוא ידע לעשות בלי עברית. אמא שלי הייתה אישה חזקה, אינטיליגנטית. ככה להוריד מנה את הכל? להגיד שהיא הבטיחה כסף?”.

הוא מתנצל על זה שהכל עולה לו, והוא בוכה.

“כמו פסיכולוג באת לי, אתה”.

“זה בסדר,” אני אומר לו, “לפעמים כולנו צריכים את זה”.

קצת הלכנו לאיבוד, ואני יורד מהמונית ברוטשילד, כמה דקות הליכה מהראיון.

יורד עם עוד קצת ידע בפסיכולוגיה המונית.

מאת The Guinness Bartender ב-23 בדצמבר, 2008, נושאים: כללי, מונית, תודעת שירות
יש תגובה אחת

18 בדצמבר, 2008

צר עולמי כעולם שערה

רמז (די עבה, יש לציין) לעניין נמצא בפוסט הקודם.

השתעשעתי ברעיון של תספורת כמה ימים.

שאלתי כמה אנשים לגבי זה. התגובות היו מעורבות.

כמו שאמרתי לאיש היחיד שהצביע בעד תספורת - “אבל זה גדל עליי כבר שנתיים וחצי. וזה בהיר, וחלק. רוב האנשים מתחתנים עם נתונים כאלו”.

בסוף החלטתי בעד.

קבעתי תור למספרה, אבל לא הגעתי.

כמה ימים לאחר מכן, במהלך הטיול של יום שלישי, עברתי ליד המספרה. עשיתי צעד סמלי מכיוון המדרכה לכיוון המספרה, אבל חלפתי על פניה והמשכתי ללכת.

המשכתי את הטיול באיזור, ובסוף - באופן מודע והחלטי - חזרתי למספרה.

קבעתי תור - וזה הותיר לי קצת יותר מחצי שעה חופשית.

הלכתי לכיכר, וקראתי.

מספיק זמן בשביל להתחרט.

הזמן הגיע.

נכנסתי למספרה.

חפפו לי.

סירקו אותי.

ואז הגיע החתך הראשון. בגובה הצוואר.

אין לחזור אחורה. והייתי לגמרי שלם עם זה.

הספר, שהיה הכי בסדר שאפשרי בעולם, עשה לי חמש תספורות שונות.

כל פעם סיים, עצר, ושאל אם אני רוצה ככה, או יותר קצר.

זה נגמר די קצר.

ואני מרוצה.

את ליחי הפתעתי עם התספורת בערב.

בסופו של דבר - השארתי מאחורי מעל לשישים סנטימטר של שיער.

מאת The Guinness Bartender ב-18 בדצמבר, 2008, נושאים: כללי, ליחי (אוהב אותה הכי), שיער
יש 4 תגובות לפוסט