פעמיים חצי

צביקות במטרה

הסטארטאפ הגוסס היה יוזמה של איתי (מצטער שלא מצאתי משהו יותר עדכני לקשר אליו) וצביקה.

שניהם אנשים ראויים, ושניהם אנשים שאיתם עבדתי כמה חודשים, בצורה מאוד צמודה. צמודה, אפילו בהתחשב בעובדה שהיינו חברה של עשרה אנשים.

לא מפליא, אם כך, שנוצר שם קשר חברי די קרוב.

ואת רוב השיחות שלי - על המצב, על החברה, על החיים, ובכלל - יצא לי לעשות דווקא עם צביקה. כנראה בגלל האופי של שנינו, שמחפש שיחות כאלו מדי פעם.

באחת מאותן שיחות, צביקה פרש בפני את משנתו בקשר לאבטלה.

הקוראים שמכירים אותי אישית יודעים שאבטלה זה לא סעיף שאני מצטיין בו. אני קורבן של החברה בה אני חי. תחרותי, הישגי (אבל לחלוטין נגד תחרותיות והישגיות שמגשימות את עצמן דרך מרפקים ורגליים שנתקעים בסובבים אותך), שואף להתקדם, ומרגיש צורך להעביר את רוב זמני בעבודה. למעשה, אני אפילו לא נוהג לקחת חופשות בזמן העבודה.

לכן, אני נוהג לאסוף מהסובבים אותי עצות למובטל - דרכים להעביר את האבטלה בצורה הטובה ביותר.

משנתו של צביקה כללה כל מיני דברים.

שוברי שגרה.

“לך להצגה יומית,” הוא אמר, לדוגמא, “זו פעולה כל כך שונה מהרגיל שהיא תכריח את הראש שלך לחשוב מחוץ למעגלים הרגילים שלו”.

“טייל ברחובות,” אמר גם, “תסתובב בעיר. שב לך בבית קפה, תסתכל על הרחוב, קרא ספר”.

קילומטרים רבים מספור הלכתי בחיי. אני אוהב ללכת. רבות היו הפעמים שהלכתי לאורכה ורוחבה של ארצנו (בד”כ לא לכל אורכה, או כל רוחבה ברצף…). אבל מעולם לא הייתי מסוגל להתייחס להליכה עצמה בתור מטרת ההליכה. תמיד הייתי צריך יעד ללכת אליו.

זה לקח לי כחודש של אבטלה.

אבל השבוע - התחלתי לעשות צביקה.

ביום שלישי הייתי בראיון בחברה ברוטשילד בבוקר. משם מצאתי את עצמי הולך לאבן גבירול. טיילתי קצת לאורך הרחוב, קבעתי תור למספרה, קראתי ספר בכיכר עד שהגיע התור, הסתפרתי, נסעתי לכיוון הבית, אבל עצרתי לנצל את מה שנותר משמש אחרי הצהריים בשביל לקרוא עוד קצת בפארק, ולבסוף חזרתי הביתה.

אתמול עשיתי סיבוב צביקה נוסף.

היה לי עוד ראיון באותה חברה בצהריים, לאחריו פגשתי את יוחאי לקפה ליד הכלבו (תודה על ההזמנה. אני מובטל, אבל בכ”ז יכול להרשות לעצמי קפה. אז אני חייב לך בירה - הולך?), נסעתי לכיוון הבית, אבל בדרך החלטתי לשבת בבית הקפה האקדמי, ולקרוא לי עוד קצת, ורק לבסוף חזרתי הביתה.

“גם היום עשיתי צביקה” אמרתי לאיש כשהתכתבנו בג’אבר.

“מהיום כבר לא קוראים לזה לעשות צביקה,” הוא אמר, “קוראים לזה על שמך”.

ללכת לבד להצגה יומית, זה לא בתוכנית שלי, אגב.

מאת The Guinness Bartender ב-18 בדצמבר, 2008, נושאים: כללי, עבודה, בילויים, ספרים רבותי, איתי, סטארטאפ, משבר, צביקה